ד. כהן, המבשר

יב אדר-ב ה'תשע"א (18.03.2011)


כתבה בעיתון "המבשר" קווים של חיוך עם הקריקטוריסט הצייר יחיאל אופנר



עונת התחפושות מביאה עימה משב של שמחה והפתעה.

שמחה המתקיימת באווירה הצבעונית והקלילה משהו. הפתעה, במה שמסתתר מאחורי הקרוב והמוכר לנו, ששינה מראהו למשהו אחר.

ילדים החיים מקצבת אברכים זעומה, הופכים ללורדים ולנסיכים. עשירים הופכים למקבצי נדבות. הטלה הופך לאריה, והקפיץ הופך לקופסת שימורים מהודקת ואטומה. ויש גם מוכרת דגים, שואב מים, שוטר אנגלי או צוענייה. וצייר וסייד וחייט...

ואם אתם מחפשים עדיין רעיון נוסף, מה דעתכם להתחפש לקריקטוריסט?

*

יחיאל אופנר תושב כפר חב"ד אינו מחפש להתחפש לקריקטוריסט. הוא פשוט כזה! כשהוא שומע על הרעיון להתחפש לקריקטוריסט הוא צוחק אך ניכר שהרעיון מוצא חן בעיניו: "אינני יודע אם יש תחפושת כזו! אבל אני מוכן לנסות לתאר אותה" הוא אומר: "קודם כל, אני רואה עיפרון. התחפושת כולה תהיה מורכבת מעיפרון, מכף רגל ועד ראש. אבל, במקום שפיץ, אשים נוצה!"

"למה נוצה?"

"כי השפיץ דוקר! הקצה הפעיל של העיפרון יכול להיות עשוי משפיץ חד ושורט, ממחט דוקרת ופוצעת, או מחנית פוגעת והורגת, אבל אני מעדיף לשים בו נוצה. לכל קריקטוריסט ישנה בחירה להשתמש כרצונו בעפרון שבידו. הקריקטוריסט יכול להעליב, להזיק, להשחית, והוא יכול ללטף, להחמיא, לפרגן.

אני לא אוהב להשתמש בשפיצים!" הוא מבהיר "ובכל זאת, למרות שאני נזהר לא לדקור, קרה לי פעמים לא מעטות שהשתמשתי בשפיץ, ותמיד התחרטתי על כך.

גם כשהנושא מביע רעיון על אויבי עם ישראל, אני מעדיף להביע בדרכי נועם ולא לעורר סערה. כשחבר כנסת ערבי חולל מהומה בכנסת, ציירתי אותו בעוקצנות. הראיתי אותו יושב במליאת הכנסת וטלפון צמוד לפיו, כשהוא מודיע לחבריו הערבים שההתקפה על ישראל נדחתה לשעה אחרת. אבל דברים כאלה יכולים רק להזיק, ולסבך, ואני מעדיף לא להגיע לזה. אני שמח כשאני יכול להחמיא ולהעלות חיוך אמיתי על שפתיים".

ואם ירצה הקריקטוריסט להביע את חודש אדר, מה ישים בקצה העיפרון?

"אפשר לשים יין במילוי של העט ולערבב אותו עם כל מיני רעיונות".

ואם ירצה להביע שמחה, מה ישים אז במקום שפיץ?

יחיאל חושב. אינו מגיב. ניראה כאילו הוא מחדד שפיץ בלתי ניראה...

"האמת? אני צריך לקחת עט ביד ולקשקש עימו." - הוא אומר. "כשאני רוצה לצייר קריקטורה, אני חייב לשבת עם עט ביד, ואז בלי לחשוב יוצאת לי קריקטורה. זה ציור מוחין" – הוא קובע.

הוא מדבר על ציור מוחין, ואני מחליטה 'ללכת' על סיעור מוחין ושואלת:

האם יתכן שהקריקטורה היא סתם שרבוב ילדותי של קווים בלתי מקצועיים, או שיש בה רעיון אינטלקטואלי. מהי בעצם קריקטורה?

"הקריקטורה היא הבעת מצב כלשהו, בדרך הציור או הרישום הקליל. לפעמים הקריקטורה מצחיקה, לפעמים היא רק מחדדת מצב ככל שיהיה טרגי או מסובך, ומבהירה אותו, או מאירה אותו במצב אחר, או מזווית נוספת" – מסביר יחיאל בידענות רבה.

"לקריקטורה יש עוצמה מהסיבה שהיא מופיעה בקווים קלילים, נעימים ומעטים יחסית, ולכן העין צדה אותה בקלות. במבט ראשון היא כה פשוטה ונעימה עד שלא ניתן לא לראותה בין ערימות המלל של כתבות ומאמרים שמסביבה, אך כדי להבינה, יש צורך במבט שני ומעמיק. למרות הקווים הפשוטים לכאורה, היא קולעת אל עיקר הדברים, מתמצתת אותם ומגישה אותם במרוכז לקורא.

הקריקטורה מתייחסת לנושאים פוליטיים, אקטואליים, חינוכיים, אפילו לאנשים פרטיים כדי לתאר את אופיים או את מעשיהם, ועוד. אני משתמש בקריקטורות גם בהופעות (על מסך ענק) ובערבי חברה שונים, כליווי לסיפור או לכל פעילות, בבתי ספר, קייטנות וכד'".אם מטרת הקריקטורה אינה להצחיק תמיד, מדוע היא בכל זאת מעלה חיוך אצל הקורא?- אני מבררת.

"הקריקטורה שמושכת את העין, מעניינת וגם מאתגרת. הקווים הקלילים והמינימליסטים שמצליחים בכל זאת להביע רעיון עמוק כזה או אחר, הם שתופסים את ליבו של הקורא. הקורא מחפש את המשמעות מעבר לקווים, וכשהוא קולט את מה שהקריקטוריסט התכוון להביע, הוא שבע רצון מעצמו ומחייך. קורה שאנשים מסוימים אינם מבינים את מה שהתכוונתי להעביר, והם כועסים עלי... , אבל גם זה אתגר של הקורא: לנסות להבין למה התכוונתי, גם אם הם חשים סיבה לכעוס.

הקריקטורה נוהגת להפתיע. לכן גם אם היא מספרת לנו על נושא כואב או מרגיז, אנו מחייכים לנוכח ההפתעה שהיא מביעה בישירותה ותמימותה... תגובה דומה קיימת לנוכח נפילת אדם ברחוב. אנו דואגים לשלומו ומצטערים בעבורו, ובכל זאת התגובה הראשונה היא חיוך חבוי לנוכח ההתרחשות הבלתי צפויה. ציפינו שהאדם ילך ישר, והופ!... האיש המהודר השתטח. החיוך אינו רצוני, אולי גם מעיק על מצפוננו, אך הוא קיים. הקווים התמימים, לכאורה הולכים ישר, הם פשוטים מאד, והופ! יש בהם עוקץ, או מסר כואב...

אבל הרי כבר אמרתי: אני אוהב להשתמש בנוצה המלטפת, ובצבעים הורודים, ולעלות חיוך כן על שפתי הקוראים".

מה קורה בשעות קשות יותר? – אני שואלת - בל נשכח את המן הצורר ואת אחמדינג'אד... את מחצית השקל הרחוק מהדולר,– איך אפשר לחייך?

"בשעות קשות, ובארץ יש לצערנו הרבה כאלה, אומרים לי ידידים: 'נו יחיאל, צייר משהו!' ואני מנסה..." - הוא מספר ומתעלם מכך שהוא ממשיך לחייך כל הדרך אל הנוצה...

"כשנפלו אין ספור טילים על העיר שדרות..." – הוא מזכיר נשכחות אימים, ובלבי חשש שהוא ייקח עתה חנית בידו - "ציירתי את עמיר פרץ עם כיפה לראשו ומעליו עפים טילים רבים" – הוא ממשיך. "עמיר פרץ נשאל: 'מה נשמע?', והוא משיב: 'הכל מלמעלה!'" – והפלא ופלא, לנוכח הקריקטורה שהוא שולף, אני מחייכת לרווחה.

"מצב הרוח של אזרחי המדינה היה קשה באותה תקופה, אבל הקווים הביעו בכל זאת משהו הומוריסטי וחיובי שהעלה חיוך על שפתי הקוראים.

כשאני מפרסם קריקטורות שהנושא שלהם בחדשות, אני מגלה אותן אחר כך מסתובבות בכל העולם, ובכל מיני שפות" – הוא מגלה את מה שכבר ידוע: הקריקטורות של יחיאל אופנר הגיעו גם להרצאות באקדמיות, לידי פרופסורים, לתחרויות, ולהרבה מאד אישים, ביניהם רבנים חשובים שנהנו מציור דמותם וחתמו עליו כאות הסכמה וכבוד ליוצר.

הקריקטוריסט כאמור, מתיישב לציור מוחין. הכל עובר דרך המח בלבד? ומה קורה לתחושות? לידיים? הן רפויות כשהוא מצייר רעיון כואב או מרגיז? – אני מבקשת לברר.

והקריקטוריסט המיומן משיב בבטחה: "בוודאי שהגוף כולו משתף פעולה בעבודה. אני חייב לחוש את הכאב במידת האפשר, ואני מכווץ ממש את שרירי הפנים כדי להתחבר לכאב ולהיות עימו. אני מקמט את המצח וחושק שפתיים כשהמצב קשה... אני מחייך כשאני מצייר דבר שמביע שמחה ושביעות רצון, ומחייך במלוא הפה, כשמשהו מצחיק ממש".קריקטוריסט חייב להיות בעל חוש הומר?

"חייב להיות לו הומור. בקווים רואים את ההומור של הקריקטוריסט. הקריקטוריסט חייב להיות גם בעל ידע כללי בתחומים רבים ובנעשה בעולם ובסביבתו. עם זאת יש פשטות בקווים הקריקטוריסטים, ודווקא הפשטות כובשת וקולעת.

עם התרחשות המהפכה במצרים ציירתי שתי פירמידות. אחת ישרה והשנייה הפוכה, וכתבתי: 'מצרים הפוכה'. הפשטות של הקריקטורה הצליחה להביע בדיוק את המתרחש, והיא הסתובבה במקומות רבים בעולם, אפילו בעולם הערבי".

מסתובב לו חופשי בעולם? ומה עם זכויות יוצרים? – אני נדהמת.

"מתקשרים אלי כל הזמן ממערכות עיתונים, או שאנשים פרטיים פונים אלי, ואפילו סופרים שמחפשים ציור לעטיפת ספר וכד', מבקשים רשות להשתמש בקריקטורות או בציורים שעשיתי, ואני מאשר להם בשמחה. אני שמח שמבקשים אישור. כשאני מגלה שמישהו השתמש בקריקטורה שלי ללא רשותי, אני מצפה שלא ישמיטו לפחות את שמי. כשלא מציינים מי היוצר, אני מרגיש כאילו שעבדתי בחינם, וזה מרגיז. המטרה שלי באמת לגרום הנאה לאנשים ולעשות להם טוב".

יחיאל אופנר הקריקטוריסט הוא גם מורה המלמד את ילדי ישראל, ובמסגרת הזו מתבקשת השאלה הבאה:

האם הקריקטורה מסוגלת להיטיב עם תלמידים בכיתה?

"קריקטורה המתארת את האדם באופן חיובי ומחמיא, גורמת לו תמיד שמחה, כפי שמילים טובות עשויות לשמח אותו, ואולי אף יותר, כי ניכרת ההשקעה והעבודה לבטא את המחמאה. קריקטורה היא לא רק אמירה שנאמרת בלי הרבה תשומת לב. בקריקטורה יש מחשבה וזמן שהוקדשו לאמירה כלשהי, ולפעמים האמירה מורכבת ומלווה בפרטים, מה שמצביע ומוכיח על אמיתותה.

אתמול קרה לי מקרה, שאחד התלמידים שלי לא היה רגוע בכיתה והשתולל. בסוף היום הוא ניגש אלי ואמר: 'המורה אני רוצה ציור'. שמחתי שהוא ניגש אלי ואמרתי לו: 'בוא מותק. אצייר לך ציור. אתה באמת ילד טוב'.

השתמשתי בשם שלו וציירתי לפי זה ציור באווירה חיובית עם מסר כלשהו. (כדי לא להסגיר את שמו, אתן דוגמה:) נניח ששם משפחתו של הילד 'אלון', ציירתי אלון בפריחה והוספתי קווים מחייכים וכמה מילים עם מסר מעודד. הילד היה מרוצה מאד, הלך הביתה שמח וחזר למחרת רגוע ומאושר.

אני מצייר לתלמידים שלי בכיתה, גם כדי להמחיש את החומר הלימודי. כשאני מלמד מִשְׁנָה למשל, והילדים משתעממים מהחומר, או לא קולטים אותו כי הוא קשה, הם מתעוררים מתרדמתם כשאני מצייר להם על הלוח את מה שכתוב בספר. פתאום הופך הכל להיות חי ומוחשי לנגד עיניהם. הם עוקבים אחרי מהלך הציור, ולא שוכחים אותו ואת המסר המשולב בו. כך הם מפנימים היטב את החומר".

האם ניתן לראות אצל ילדים נטייה או כישרון לציור קריקטורות?

"למען האמת: לא מצאתי עדיין ילדים עם כישרון או נטייה לקריקטורות. ילדים רבים מאד מראים לי את ציוריהם, אבל אף לא אחד הראה לי קריקטורה. ככלל, הקריקטוריסטים אינם רבים בעולם. יש ציירים רבים, מאיירים רבים, גרפיקאים רבים, אבל קריקטוריסטים יש מעטים, וגם באגודה הישראלית לקריקטוריסטים, רשומים כמה עשרות בלבד.

אולם מלבד שהקריקטוריסטים נדירים באוכלוסייה הכללית, הרי שלא ניתן לגלותם אצל ילדים, כי לקריקטוריסט צריכות להיות בשלות ובגרות כדי להבין דבר מתוך דבר, כדי להבין אבסורדים, את העוקץ של החיים ועוד. גם הומור מחייב רמה מסוימת של אינטליגנציה, אותה עדיין אין לילדים.

כשהייתי כבן 13 ראיתי קריקטורה והתחלתי לחקות אותה, וזו הייתה ההתחלה שלי בתחום. לאחר מכן למדתי הרבה מתוך עיון בספרי קריקטורות ובכל קריקטורה שמצאתי. כמו כן אימנתי הרבה את החשיבה שלי בכיוון של מסרים דרך הציור. בתחילה, כל ביצוע של קריקטורה לקחה ממני זמן רב מאד. היום אני מתיישב בלי לחשוב, או שאני חושב מעט, ומצייר מיד את הנושא המבוקש.

בתוצאה הקריקטוריסטית שנבעה מעטו של יחיארל אופנר לאחר השיחה, תוכלו לבחון אם הוא בחר בחנית או נוצה.

פורים שמח.

הנה