כתבה במגזין משפחה על יחיאל אופנר

מגזין משפחה ב' אלול תשע"ג
 
כתבה : חנה הורביץ
 
מכחול חסידי – יחיאל אופנר צייר

 לו רק היה אי מי מוזמן לצייר את התמונה שהתגלתה למי שנכנס למוזיאון בר דוד לפני ארבע שנים,
בחודש אלול תשס"ט, אין ספק שציורו היה סוריאליסטי. ולא, אין הכוונה לסגנון ציור סוריאליסטי,
אלא למציאות הסוריאליסטית שהתגלתה לעיני המתבונן,
אותו מוזמן כי היה נכנס למוזיאון היה רואה את  ר' יחיאל אופנר, אברך חב"די עמד לפני בני קיבוץ
מקבוצת  השומר הצעיר ועורך בפניהם מיני פארברינגען (התוועדות")"ממש חזון אחרית הימים.
 
קיבוץ ברעם הוא אחד מקבוצת קיבוצי השומר הצעיר.
במוזיאון בר דוד, השייך לקיבוץ, הוצגה תערוכת ציורים שהציגה את הנושא "סעודה".
הציורים שהוצגו בתערוכה סובבו סעודות לסוגיהן והמסתעף מכך.
 
צוות המוזיאון שנתקל בציוריו של ר' יחיאל אופנר, תושב כפר חב"ד,
התרשם מהאווירה היהודית-חסידית הבאה לידי ביטוי בציורים ובחר להציג בתערוכה ציור,
פרי מכחולו של האמן. בציור הנקרא "התוועדות" נראים חבורת חסידים מקשיבים למשפיע.
"התגובות היו מדהימות", משחזר ר' יחיאל, "אנשים התעניינו לדעת מהי התוועדות ואני מצאתי עצמי בתפקיד של 'מסבירן'.
עם נעילת התערוכה, בלי שתכננתי, קראו לי לדבר בפני הקיבוצניקים ואני דיברתי ישר מהלב דברים שנכנסו ללבבות,
כך אני מקווה. תחושת הסיפוק שהציור שלי הצליח לרגש יהודים, אולי לקרב אותם במעט לאביהם שבשמים, הייתה עצומה".
 
ברבים מציוריו של ר' יחיאל אופנר נראים חסידים באשר הם ויותר מכל הוא אוהב
לתאר את העיירה היהודית. "אני מרבה לצייר חסידים, את הרעיונות המאפיינים אותם, ואת היהודים בגלות", הוא אומר.
כשראה הצייר הידוע ר' זלמן קליימן ז"ל את הציורים של אופנר,
אמר: 'אני ציירתי את החסידים של פעם, אתה תצייר את החסידים של היום'.
אבל אופנר, לא ממושמע דיו, מצייר גם את החסידים של היום וגם את החסידים של פעם...
בציור אופייני נראית "ערימת" חסידים עמוסה על עגלה הרתומה לסוס. כולם בדרכם לחצר הרבי לחודש החגים והם שמחים,
שרים ומנגנים. הדוחק והעומס אינו מפריע לאיש, שכן המטרה מקדשת את הצפיפות.
את הציור הזה הציג אופנר לפני זמן לא רב בתערוכה בינלאומית של אומנות נאיבית שהתקיימה באוניברסיטה העברית.
אומנות נאיבית? מה זה?
 
"אמנות נאיבית היא אמנות ילדותית, תמימה. כמו שכולנו היינו רוצים לראות את החיים.
פנו אלי וביקשו ממנו להשתתף. הציור של ערימת חסידים קיבל פידבק חיובי מאד. אנשים, גויים כיהודים,
התלהבו מהציור ואני הסברתי שוב ושוב מה המשמעות של נסיעה לאדמו"ר".
בציור אחר, המתאר חסיד ישיש המספר סיפורים על האדמו"ר שזכה להכיר בילדותו ולא זכור הצורבים הצעירים להכיר,
אפשר לראות את הכמיהה בעיניהם של הצעירים, את הצימאון לשמוע עוד דבר תורה,
עוד סיפור מהאדמו"ר זצ"ל, עוד אמרת חכמים.
שעות רבות בילה יחיאל אופנר הילד בהאזנה לסיפורי העיירה מפי סבתו שהייתה ילידת קראקוב בפולין
ומאז נחרתה העיירה על לוח ליבו ונפשו נקשרה בזכרה. העיירה היהודית אף היא קורמת צבע וטבע
דרך ציוריו של ר' יחיאל. בעלי מלאכה עבדקנים נראים בהם, העזרה והתמיכה ההדדית בעיירה,
באים לידי ביטוי בציורים, וכן עבודת כפיים נקייה בתום וביושר. ישנם ציורים המתארים תפילה ביער,
כאשר היהודי מהעיירה היה יוצא לו אל היער ומשתפך בתפילה לפני קונו, חש כי קרבת אלוקים לו טוב.
ישנם בעלי מלאכה של העיירה – החייט, הסנדלר, החלבן, הרפתן, מלמד התינוקות וכן הלאה.
ציורים אחרים מספרים על מצוות – הכנסת אורחים, צדקה, תפילה, תלמוד תורה, תפילה וכמובן –
המצווה התמידית הלא היא שמחה.
בין הציורים מצאנו ציור המתאר את האחים הקדושים רבי זושא ורבי אלימלך מליז'ענסק יוצאים בריקוד של שמחה.
בציור אחר, נראה חסיד תלוי על הגדר, חסידים אחרים מביטים בו ומברכים אותו ב'לחיים'.
"זהו החסיד ר' שמואל, שהיה מגיע לחצר האדמו"ר הזקן ונתלה על הגדר.
הוא נהג לומר כי 'אצל הסנדלר תלויות נעליים על הגדר, אצל החייט תלויות חליפות על הגדר,
ואצל הרבי תלויים חסידים...'. גלוי וידוע הוא כי בכוחן אמרות השפר המשעשעות שלו  היה לחלץ אנשים ממרה שחורה.
גם לאביו חב יחיאל את להט החסידות שננסך בו דרך סיפוריו.
הם הפכו לחלק ממנו והשרו עלי את רוח היצירתיות. ילדותו של האב בכפר חב"ד ניכרת בין הקווים,
המלמד שרכן עימו לאור עששיות מאוירת באור יקרות, אהבת ישראל שטעם בין החסידים מתורגמת
לאורות ולצללים עלי קנבס והשמחה המשפחתית בימים ההם,
בה כולם היו אופים ומבשלים זה לזה פורצת גבולות ומסגרת של ציור.
ויש אנשים מופלאים שאופנר הכיר והעלה עלי ציור.
"פעם הגיע אלי יהודי מחו"ל ובפיו בקשה: 'הכרת את זוסיק הרפתן,
זה שביקש שיגידו עליו קדיש ברפת?' שאל וביקש שאצייר אותו, דווקא אותו ודווקא כפי שהכרתיו".

ר' יחיאל שהכיר את ר' זוסיק ריבקין ז"ל, שמח להתמודד עם האתגר שהוצב בפניו ובתום חודש של עבודה היה הציור מוגמר.
"ציירתי את החסיד הרפתן המטפל בפרותיו ברפת, אך משמגיע זמן מנחה,
הוא עוזב את הקלשון וממהר לתפילה בבית הכנסת. הציור מספר על מציאות,
בה קיבל הרפתן הוראה מהרבי שלא לעזוב את עבודתו".
ר' יצחק ריבקין, בנו של הרפתן החסיד, ראה את הציור ולא יכל לכבוש את התפעלותו:
"זה בדיוק אבא: העמידה, התנועה... ממש אפשר ללכת ברפת, לשמוע את רעש הברזלים בהתחככות הפרות בהן".

בציור אחר, של שואב מים שילב אופנה דמות של חסיד (דמות אמיתית, אגב) חבוש מגבעת עכשווית,
כי הרי פעם היו הולכים עם קסקעט. "הסיבה בשלה בחרתי לשתול את דמותו של אותו יהודי הדור פנים
בתמונה היא משום שנהג לספר מידי מוצאי שבת את המעשה הידוע עם הבעל שם טוב
שראה פעם נושא דלי מים ואמר לו, שאם יפגוש מישהו עם מים, להגיד לו שהבעל שם טוב אמר שמים זה סימן ברכה".
איך אתה מחליט מה לצייר?

"אני מצייר את מה שקלטתי בחושים, או בעקבות אירועים בחיי. כל ניצוץ חסידי בו אני נתקל, מדליק בי רעיון נוסף העולה על הבד.
כך למשל קרה כשראיתי את החסיד ר' מענדל פוטרפארס יושב על ספסל ומתנמנם עם המגפיים החסידיות שלו
לאחר התוועדות בניו יורק. רצתי לחדרי להביא מצלמה כדי להנציח את המראה אבל עד ששבתי,
כבר יצא ר' מענדל אל השלג הניו יורקי וצעד לביתו. המראה הזה 'הוליד' ציור בהמשך.

"ציור בו אב מכניס את בנו לחיידר ציירתי ביום בו הכנסתי אני את בני בכורי לחיידר.
היו אלה רגעי השראה עבורי וההתרגשות שלי מהמעמד באה לידי ביטוי בציור".

גם אירועים טראומתיים, להבדיל מאותם אירועים שצוינו עד כה, היו מקור השראה לציור,
ואולי יותר נכון לומר כי הציור היווה אפשרות לפורקן הרגשות הקשים והחוויות הלא פשוטות.
כמו הציור שנוצר בדמע לאחר הטבח הנורא בישיבת מרכז הרב בירושלים.
"שכשראיתי את תמונות ההלוויה המזעזעות הרגשתי צורך לצייר. בציור נראות דמויות אלפי האנשים הבוכיים
כנקודות קטנות ושמונה פסים לבנים וטהורים בולטים בדבוקה האנושית.
הפסוק "נקום את דם עבדיך השפוך", עלה מיד בראשי וזו הסיבה שצורת המיטות יצרו את המילים ד' יקום דמם".

ר' יחיאל אופנר הגיע אל עולם הציור בכביש עוקף מסלול מקובל. כלומר: הוא מעולם לא למד ציור כמקצוע.
"תמיד נמשכתי לאמנות הציור, אך לא למדתי ציור באופן מקצועי ממש.
בגיל שלש עשרה ציירתי בעזרת עט וצבעי קרש. בעיקר ציירתי את החסידים של פעם וכיום אני עוסק גם בציורי יודאיקה,
קומיקס וקריקטורות. במשך השנים למדתי רבות מציירים שפגשתי,
ופיתחתי לעצמי שיטות ציור משלי. הצייר החב"די הנודע ר' זלמן קליימן ז"ל,
הוא בוחן את הציורים שלי, מראה לי את ציוריו ומכוון אותי. מלבד זאת, כאשר לימדתי יהדות ברוסיה,
נפגשתי עם אמן רוסי, מורה לציור שלימד במקום, ולימד אף אותי במשך שנה".

היעד הבא, אחרי רישום ואיור ציורים מציאותיים וסוריאליסטיים, היה קריקטורות. ציור קריקטורות היא דרך להביע דעות,
קו חשיבה ומבט כללי על המתרחש סביב. סוג של נגיעה קלילה במציאות שלא תמיד נעימה.
"לא מזמן ציירתי שלד מציץ מהקבר שאומר בארץ לא נותנים לחיות ולא נותנים למות",
מספר אופנר, "קריקטורה ש'תפסה' חזק היא של פולארד יושב כבול בספירת העומר ואומר את מספר ימי הכלא שלו.
ספירת הפולארד התפרסמה בספירת העומר".

יחיאל לא הסתפק בפרסום קריקטורות בעיתונים שונים, הוא גם טרח ושלח אותם לאנשים המפורסמים המשולבים בהן
ומוצגים באור קריקרטוריסטי והמתין לראות מה תהיה תגובתם.

פרס למשל, הגדיל לעשות והחמיא לאופנר על קריקטורה שלא החמיאה לו אישית.
היה זה לפני שנים לא מעטות ופרס צויר כיונת שלום שאין לה יכולת לעוף.
גם את אריאל שרון שילב יחיאל בקריקטורה והוא הראה אותה לשרון ושאלת אותו אם אתה רואה את הקריקטורות
המתפרסמות תחת מאמריו של שרון.
"שרון חייך וענה בהומור האופיני לו", מספר אופנר,
"'יש לי בעיה, העיתון כל כך מעניין, מיד כשהוא מגיע לביתי, יש מריבות על העיתון.
בתחילה לוקחים את העיתון הבנים שלי, אחר כך הנכדים ואשתי, וכשמגיע תורי, העיתון נעלם, אז איך אני יכול לראות את ציורך?"
אחר כך חייך שוב והודה כי הוא דווקא נהנה מאד מקריקטורה מסוימת של אופנר.

גם אל מיסטר חשאיות, איסר הראל ששימוש כראש המוסד והיה ממונה,
בין היתר על לכידת אייכמן, שלח אופנר ציור. הראל התקשר לברר מי הוא זה ששלח את הציור לכתובתו
ולאחר שהתברר כי הצייר מיען את הציור אמר לו ראש המוסד לשעבר, "אהבתי את הציור, 
הציור משקף את התפיסה של איכמן ואת החשאיות של ראש המוסד, ובכלל זהו ציור מעניין"...
ואילו בני בגין כתב לאופנר בתגובה על ציור ששלח לו ובו דיוקנו של בגין: "אני מזהה את נושא הרישום,
אם כי דומני שנטית אליו חסד וייפית אותו מעט..."
 
 

 


 כתבה בעיתון מקור ראשון מדור אומנות
מאת אורית דוד

כן כן ,כך נראית העיירה שלי.

 
 
בפרסומת החדשה והמצוינת של חברת בייגל בייגל מוצגת עיירה יהודית בפולין ,1880 שם נמצאת כביכול מאפיית בייגלה המשפחתית . הבן מגיע למאפייה עם רעין לחדש וליצור בייגלה בטעמים כמו צדר ופלפל .
פפר זה למרוקנעס, אומר האב ,ואמא משתבצת: טעם באוכל? איר ויל פוילנד !
פשוט מקסים. הרעיון של שימור והתנגדות לחדשנות נראה ארכאי , אבל יש בו הרבה כבוד למורשת ולמסורת.
 יוצרי הפרסומת דאגו לתפאורה אותנטית: על רקע עיירה בפולין נראים עגלה וסוס ורכב, חסידים בעלי מלאכה הלבושים בציצת מעל הבגדים, גברים עם קסקט ונשים עם מטפחות לבנות שמשוחחות ברחוב.
 נסלח להוגי הפרסומת על אי דיוקים היסטוריים בן גוריון הילד המופיע בסרטון נולד רק שש שנים אחר כך ונפרגן לאווירה האותנטית שהצליחו להעביר.
 ארבעים שניות של הפרסומת הזאת הפיחו בי געגוע לעיירה היהודית בפולין ,והביאו אותי לכפר חב"ד, לצייר בשם יחיאל אופנר, שמצייר את החסידים בשטעטל.
 אני לא מצייר במכחול אלא כותב זכרונות במכחול אומר לי אופנר, הכותב את זכורונות העיירה היהודית בטכניקת שמן על בד ורישום,
את אווירת השטעטל על האידשקייט והווי חייהם של החסידים ומצליח להעביר בציור פיגורטיבי עם נגיעות סוריאליסטיות.
אופנר נולד בבני ברק וכיום הוא מתגורר בכפר חב"ד , שם הוא מחלק את זמנו בין עבודתו כמורה לתורה לבין עולמו האומנותי כצייר , כבר כילד קטן אהבתי לצייר על כל משטח ריק והתעניינתי מאד בציור מספר אופנר.
הוא החל לצייר בגיל שלוש עשרה , אבל זכור לו מפגש אחר מוקדם בגיל שבע , עם יצירה של מארק שאגל שהופיעה על בול באוסף הבולים שלו, הוקסמתי החיות המעופפות באויר ענינו אותי הפרות שבשמים ומלחמות הדמיון שלו,
אופנר הושפע גם מציורי חסידים שראה על קלטות של שירי חב"ד שהיו בבית הוריו, בציוריו נראים חסידים בלבושם המובהק בחיי היום יום שלהם , או צוהלים בדרכם לרבי בעגלה צפופת נוסעים רתומה לסוס.
אופנר מצליח ללכוד את אופי העיירה ותושביה בצבעוניות, ולהביע את להיות בשמחה תמיד ואת האידיליה בחיי החסידים, בניגוד לציירים חסידיים, אופנר אינו מרבה לצייר פורטרטים, אלא מספק הצצה לרגע אחד בחייו של החסיד שלרוב מוסדר וידוע מראש : הליכה להתוועדות, נסיעה לרבי, לימוד בחברותא עד השעות הקטנות וכדומה, מעגל החיים עצמו קבוע וידוע ,
ואת ההפתעות מגיש אופנר בנגיעות סוריאליסטיות, כמו בציור עיירה יהודית על קרחון ענק, או חסידים המטפסים על מגדל אייפל כשביהם כוסות יין. את חסידים על האייפל ציירתי לאחר שראיתי בשבת בצהריים חסיד ממוצא צרפתי הולך בכפר שלי ומפזם ניגון חסידי, הוא מספר. בציור אחר ניתן לראות חסידים בייער, מתנדנדים בנדנדה בקסם ילדי, כבן למשפחה של יוצאי פולין, אופנר גדל על סיפורי העיירה היהודית הפולנית, ושמע מסבתו רבות על ילדותה בקרקוב.
הוא מחובר גם לעיירה הרוסית, וחלק מהדמויות שהוא מצייר חובשות לראשיהן את כובעי הקוצמע הפרוותיים האופייניים. תחילה הוא צייר כאוטודידקט, ובהמשך השתלם אצל מורים פרטיים לציור ורישום. במשך שנה למד תורה וצייר בבית הרבי מליובאוויטש, בבניין 770 המפורסם בברוקלין. שם גם פגש את זלמן קלינמן שהיה מצייר את חיי החסידים בחצר הרבי. אני מצייר את החסידים ואתה תצייר את החסידים של היום , אמר לו קלינמן.
אופנר, שנחשף לציוריו של קלינמן כבר בילדותו, אומר כי הוא מרגיש כממשיכו. הפגישה אתו השפיעה על המשך דרכי כצייר הכותב זיכרונות חסידיים. אני כל הזמן מחפש סיטואציות בחיי החסידים שהוא עדיין לא נגע בהן, ואותן אני מעלה על הבד.
מי שעוד הטביע בו חותם היה יוסל ברגנר, חתן לפרס ישראל לציור ומבכירי אומני ישראל. ההשפעות הסוריאליסטיות שלי מגיעות מידידי יוסל, אומר אופנר, לאחר התכתבות ענפה בנושא ציור ואומנות הם נפגשו, והמשיכו לשמור על קשר למשך עשור.
ברגנר התרשם מציוריו של אופנר, ואהב במיוחד את הרישום המהיר שלו,. הם אף יצרו ציור משותף, שבו ברגנר מוצג כילד בחיידר, ואופנר נראה כמלמד שלו. אופנר צייר את הדמויות, ברגנר הוסיף את צבעי המים והכיתוב.
בין היתר הציג אופנר את יצירותיו במוזיאון בר דוד בקיבוץ ברעם של השומר הצעיר. תערוכה קבועה מוצגת בבית אגודת חסידי חב"ד 770 שבכפר חב"ד. אפילו עבודת מאסטר נכתבה על ציוריו בנושא החיים בעיירה היהודית.
 כשמתבוננים בתערוכה, בולטת היכולת של אופנר להעביר את קסם העיירה היהודית וכן הטכניקה הגבוהה והצבעוניות העזה.אך מה שניכר במיוחדהיא היכולת שלו לקרב את העייר ה בפולין, באמצעות הציור, ללבו של הקהל הרחב. אופנר מוציא אותה ממעד של " גטו חסידי " ופותח אותה לציבור בן ימינו.אין לתמוה אם כן על הענין שמעוררים ציוריו בקרב חילונים רבים בארץ ובעולם. "הם נחשפים ליצירות דרך דרך אתר האינטרנט שלי ומבקשים להגיע לגלריה בכפר חב"ד, אומר אופנר, מבחינתי, זו הזדמנות טובה להראות להם את הצד היהודי האותנטי.
ד. כהן, המבשר

יב אדר-ב ה'תשע"א (18.03.2011)



כתבה בעיתון "המבשר" קווים של חיוך עם הקריקטוריסט הצייר יחיאל אופנר



עונת התחפושות מביאה עימה משב של שמחה והפתעה.

שמחה המתקיימת באווירה הצבעונית והקלילה משהו. הפתעה, במה שמסתתר מאחורי הקרוב והמוכר לנו, ששינה מראהו למשהו אחר.

ילדים החיים מקצבת אברכים זעומה, הופכים ללורדים ולנסיכים. עשירים הופכים למקבצי נדבות. הטלה הופך לאריה, והקפיץ הופך לקופסת שימורים מהודקת ואטומה. ויש גם מוכרת דגים, שואב מים, שוטר אנגלי או צוענייה. וצייר וסייד וחייט...

ואם אתם מחפשים עדיין רעיון נוסף, מה דעתכם להתחפש לקריקטוריסט?

*

יחיאל אופנר תושב כפר חב"ד אינו מחפש להתחפש לקריקטוריסט. הוא פשוט כזה! כשהוא שומע על הרעיון להתחפש לקריקטוריסט הוא צוחק אך ניכר שהרעיון מוצא חן בעיניו: "אינני יודע אם יש תחפושת כזו! אבל אני מוכן לנסות לתאר אותה" הוא אומר: "קודם כל, אני רואה עיפרון. התחפושת כולה תהיה מורכבת מעיפרון, מכף רגל ועד ראש. אבל, במקום שפיץ, אשים נוצה!"

"למה נוצה?"

"כי השפיץ דוקר! הקצה הפעיל של העיפרון יכול להיות עשוי משפיץ חד ושורט, ממחט דוקרת ופוצעת, או מחנית פוגעת והורגת, אבל אני מעדיף לשים בו נוצה. לכל קריקטוריסט ישנה בחירה להשתמש כרצונו בעפרון שבידו. הקריקטוריסט יכול להעליב, להזיק, להשחית, והוא יכול ללטף, להחמיא, לפרגן.

אני לא אוהב להשתמש בשפיצים!" הוא מבהיר "ובכל זאת, למרות שאני נזהר לא לדקור, קרה לי פעמים לא מעטות שהשתמשתי בשפיץ, ותמיד התחרטתי על כך.

גם כשהנושא מביע רעיון על אויבי עם ישראל, אני מעדיף להביע בדרכי נועם ולא לעורר סערה. כשחבר כנסת ערבי חולל מהומה בכנסת, ציירתי אותו בעוקצנות. הראיתי אותו יושב במליאת הכנסת וטלפון צמוד לפיו, כשהוא מודיע לחבריו הערבים שההתקפה על ישראל נדחתה לשעה אחרת. אבל דברים כאלה יכולים רק להזיק, ולסבך, ואני מעדיף לא להגיע לזה. אני שמח כשאני יכול להחמיא ולהעלות חיוך אמיתי על שפתיים".

ואם ירצה הקריקטוריסט להביע את חודש אדר, מה ישים בקצה העיפרון?

"אפשר לשים יין במילוי של העט ולערבב אותו עם כל מיני רעיונות".

ואם ירצה להביע שמחה, מה ישים אז במקום שפיץ?

יחיאל חושב. אינו מגיב. ניראה כאילו הוא מחדד שפיץ בלתי ניראה...

"האמת? אני צריך לקחת עט ביד ולקשקש עימו." - הוא אומר. "כשאני רוצה לצייר קריקטורה, אני חייב לשבת עם עט ביד, ואז בלי לחשוב יוצאת לי קריקטורה. זה ציור מוחין" – הוא קובע.

הוא מדבר על ציור מוחין, ואני מחליטה 'ללכת' על סיעור מוחין ושואלת:

האם יתכן שהקריקטורה היא סתם שרבוב ילדותי של קווים בלתי מקצועיים, או שיש בה רעיון אינטלקטואלי. מהי בעצם קריקטורה?

"הקריקטורה היא הבעת מצב כלשהו, בדרך הציור או הרישום הקליל. לפעמים הקריקטורה מצחיקה, לפעמים היא רק מחדדת מצב ככל שיהיה טרגי או מסובך, ומבהירה אותו, או מאירה אותו במצב אחר, או מזווית נוספת" – מסביר יחיאל בידענות רבה.

"לקריקטורה יש עוצמה מהסיבה שהיא מופיעה בקווים קלילים, נעימים ומעטים יחסית, ולכן העין צדה אותה בקלות. במבט ראשון היא כה פשוטה ונעימה עד שלא ניתן לא לראותה בין ערימות המלל של כתבות ומאמרים שמסביבה, אך כדי להבינה, יש צורך במבט שני ומעמיק. למרות הקווים הפשוטים לכאורה, היא קולעת אל עיקר הדברים, מתמצתת אותם ומגישה אותם במרוכז לקורא.

הקריקטורה מתייחסת לנושאים פוליטיים, אקטואליים, חינוכיים, אפילו לאנשים פרטיים כדי לתאר את אופיים או את מעשיהם, ועוד. אני משתמש בקריקטורות גם בהופעות (על מסך ענק) ובערבי חברה שונים, כליווי לסיפור או לכל פעילות, בבתי ספר, קייטנות וכד'".אם מטרת הקריקטורה אינה להצחיק תמיד, מדוע היא בכל זאת מעלה חיוך אצל הקורא?- אני מבררת.

"הקריקטורה שמושכת את העין, מעניינת וגם מאתגרת. הקווים הקלילים והמינימליסטים שמצליחים בכל זאת להביע רעיון עמוק כזה או אחר, הם שתופסים את ליבו של הקורא. הקורא מחפש את המשמעות מעבר לקווים, וכשהוא קולט את מה שהקריקטוריסט התכוון להביע, הוא שבע רצון מעצמו ומחייך. קורה שאנשים מסוימים אינם מבינים את מה שהתכוונתי להעביר, והם כועסים עלי... , אבל גם זה אתגר של הקורא: לנסות להבין למה התכוונתי, גם אם הם חשים סיבה לכעוס.

הקריקטורה נוהגת להפתיע. לכן גם אם היא מספרת לנו על נושא כואב או מרגיז, אנו מחייכים לנוכח ההפתעה שהיא מביעה בישירותה ותמימותה... תגובה דומה קיימת לנוכח נפילת אדם ברחוב. אנו דואגים לשלומו ומצטערים בעבורו, ובכל זאת התגובה הראשונה היא חיוך חבוי לנוכח ההתרחשות הבלתי צפויה. ציפינו שהאדם ילך ישר, והופ!... האיש המהודר השתטח. החיוך אינו רצוני, אולי גם מעיק על מצפוננו, אך הוא קיים. הקווים התמימים, לכאורה הולכים ישר, הם פשוטים מאד, והופ! יש בהם עוקץ, או מסר כואב...

אבל הרי כבר אמרתי: אני אוהב להשתמש בנוצה המלטפת, ובצבעים הורודים, ולעלות חיוך כן על שפתי הקוראים".

מה קורה בשעות קשות יותר? – אני שואלת - בל נשכח את המן הצורר ואת אחמדינג'אד... את מחצית השקל הרחוק מהדולר,– איך אפשר לחייך?

"בשעות קשות, ובארץ יש לצערנו הרבה כאלה, אומרים לי ידידים: 'נו יחיאל, צייר משהו!' ואני מנסה..." - הוא מספר ומתעלם מכך שהוא ממשיך לחייך כל הדרך אל הנוצה...

"כשנפלו אין ספור טילים על העיר שדרות..." – הוא מזכיר נשכחות אימים, ובלבי חשש שהוא ייקח עתה חנית בידו - "ציירתי את עמיר פרץ עם כיפה לראשו ומעליו עפים טילים רבים" – הוא ממשיך. "עמיר פרץ נשאל: 'מה נשמע?', והוא משיב: 'הכל מלמעלה!'" – והפלא ופלא, לנוכח הקריקטורה שהוא שולף, אני מחייכת לרווחה.

"מצב הרוח של אזרחי המדינה היה קשה באותה תקופה, אבל הקווים הביעו בכל זאת משהו הומוריסטי וחיובי שהעלה חיוך על שפתי הקוראים.

כשאני מפרסם קריקטורות שהנושא שלהם בחדשות, אני מגלה אותן אחר כך מסתובבות בכל העולם, ובכל מיני שפות" – הוא מגלה את מה שכבר ידוע: הקריקטורות של יחיאל אופנר הגיעו גם להרצאות באקדמיות, לידי פרופסורים, לתחרויות, ולהרבה מאד אישים, ביניהם רבנים חשובים שנהנו מציור דמותם וחתמו עליו כאות הסכמה וכבוד ליוצר.

הקריקטוריסט כאמור, מתיישב לציור מוחין. הכל עובר דרך המח בלבד? ומה קורה לתחושות? לידיים? הן רפויות כשהוא מצייר רעיון כואב או מרגיז? – אני מבקשת לברר.

והקריקטוריסט המיומן משיב בבטחה: "בוודאי שהגוף כולו משתף פעולה בעבודה. אני חייב לחוש את הכאב במידת האפשר, ואני מכווץ ממש את שרירי הפנים כדי להתחבר לכאב ולהיות עימו. אני מקמט את המצח וחושק שפתיים כשהמצב קשה... אני מחייך כשאני מצייר דבר שמביע שמחה ושביעות רצון, ומחייך במלוא הפה, כשמשהו מצחיק ממש".קריקטוריסט חייב להיות בעל חוש הומר?

"חייב להיות לו הומור. בקווים רואים את ההומור של הקריקטוריסט. הקריקטוריסט חייב להיות גם בעל ידע כללי בתחומים רבים ובנעשה בעולם ובסביבתו. עם זאת יש פשטות בקווים הקריקטוריסטים, ודווקא הפשטות כובשת וקולעת.

עם התרחשות המהפכה במצרים ציירתי שתי פירמידות. אחת ישרה והשנייה הפוכה, וכתבתי: 'מצרים הפוכה'. הפשטות של הקריקטורה הצליחה להביע בדיוק את המתרחש, והיא הסתובבה במקומות רבים בעולם, אפילו בעולם הערבי".

מסתובב לו חופשי בעולם? ומה עם זכויות יוצרים? – אני נדהמת.

"מתקשרים אלי כל הזמן ממערכות עיתונים, או שאנשים פרטיים פונים אלי, ואפילו סופרים שמחפשים ציור לעטיפת ספר וכד', מבקשים רשות להשתמש בקריקטורות או בציורים שעשיתי, ואני מאשר להם בשמחה. אני שמח שמבקשים אישור. כשאני מגלה שמישהו השתמש בקריקטורה שלי ללא רשותי, אני מצפה שלא ישמיטו לפחות את שמי. כשלא מציינים מי היוצר, אני מרגיש כאילו שעבדתי בחינם, וזה מרגיז. המטרה שלי באמת לגרום הנאה לאנשים ולעשות להם טוב".

יחיאל אופנר הקריקטוריסט הוא גם מורה המלמד את ילדי ישראל, ובמסגרת הזו מתבקשת השאלה הבאה:

האם הקריקטורה מסוגלת להיטיב עם תלמידים בכיתה?

"קריקטורה המתארת את האדם באופן חיובי ומחמיא, גורמת לו תמיד שמחה, כפי שמילים טובות עשויות לשמח אותו, ואולי אף יותר, כי ניכרת ההשקעה והעבודה לבטא את המחמאה. קריקטורה היא לא רק אמירה שנאמרת בלי הרבה תשומת לב. בקריקטורה יש מחשבה וזמן שהוקדשו לאמירה כלשהי, ולפעמים האמירה מורכבת ומלווה בפרטים, מה שמצביע ומוכיח על אמיתותה.

אתמול קרה לי מקרה, שאחד התלמידים שלי לא היה רגוע בכיתה והשתולל. בסוף היום הוא ניגש אלי ואמר: 'המורה אני רוצה ציור'. שמחתי שהוא ניגש אלי ואמרתי לו: 'בוא מותק. אצייר לך ציור. אתה באמת ילד טוב'.

השתמשתי בשם שלו וציירתי לפי זה ציור באווירה חיובית עם מסר כלשהו. (כדי לא להסגיר את שמו, אתן דוגמה:) נניח ששם משפחתו של הילד 'אלון', ציירתי אלון בפריחה והוספתי קווים מחייכים וכמה מילים עם מסר מעודד. הילד היה מרוצה מאד, הלך הביתה שמח וחזר למחרת רגוע ומאושר.

אני מצייר לתלמידים שלי בכיתה, גם כדי להמחיש את החומר הלימודי. כשאני מלמד מִשְׁנָה למשל, והילדים משתעממים מהחומר, או לא קולטים אותו כי הוא קשה, הם מתעוררים מתרדמתם כשאני מצייר להם על הלוח את מה שכתוב בספר. פתאום הופך הכל להיות חי ומוחשי לנגד עיניהם. הם עוקבים אחרי מהלך הציור, ולא שוכחים אותו ואת המסר המשולב בו. כך הם מפנימים היטב את החומר".

האם ניתן לראות אצל ילדים נטייה או כישרון לציור קריקטורות?

"למען האמת: לא מצאתי עדיין ילדים עם כישרון או נטייה לקריקטורות. ילדים רבים מאד מראים לי את ציוריהם, אבל אף לא אחד הראה לי קריקטורה. ככלל, הקריקטוריסטים אינם רבים בעולם. יש ציירים רבים, מאיירים רבים, גרפיקאים רבים, אבל קריקטוריסטים יש מעטים, וגם באגודה הישראלית לקריקטוריסטים, רשומים כמה עשרות בלבד.

אולם מלבד שהקריקטוריסטים נדירים באוכלוסייה הכללית, הרי שלא ניתן לגלותם אצל ילדים, כי לקריקטוריסט צריכות להיות בשלות ובגרות כדי להבין דבר מתוך דבר, כדי להבין אבסורדים, את העוקץ של החיים ועוד. גם הומור מחייב רמה מסוימת של אינטליגנציה, אותה עדיין אין לילדים.

כשהייתי כבן 13 ראיתי קריקטורה והתחלתי לחקות אותה, וזו הייתה ההתחלה שלי בתחום. לאחר מכן למדתי הרבה מתוך עיון בספרי קריקטורות ובכל קריקטורה שמצאתי. כמו כן אימנתי הרבה את החשיבה שלי בכיוון של מסרים דרך הציור. בתחילה, כל ביצוע של קריקטורה לקחה ממני זמן רב מאד. היום אני מתיישב בלי לחשוב, או שאני חושב מעט, ומצייר מיד את הנושא המבוקש.

בתוצאה הקריקטוריסטית שנבעה מעטו של יחיארל אופנר לאחר השיחה, תוכלו לבחון אם הוא בחר בחנית או נוצה.

פורים שמח.
כתבה במגזין כפר חב"ד

חסידות בצבעי שמן


בביתו שבכפר חב"ד ברחוב צדדי וכפרי מתגורר ר' יחיאל אופנר ומשפחתו. כשנכנסים לבית אין ספק: פה גר צייר. טפט אחד גדול של ציורים עוטף את קירות הבית. ולרגע נדמה לאורח שנכנס לתערוכת אומנות, הציורים ממחישים . אם מדבור על תחביב זה מובן, אבל מה לשליחות בציור?

אופנר טוען כי ציוריו דווקא מיועדים לקרב אנשים שלא יודעים על יהדות ועתה יכירו את פניה היפות של החסידות. את ציורי השמן, בהם החל בשנים האחרונות היו המשך לעשרים שנה של ציורי עט. בשנים האחרונות נמאס לו לשרבב בעט, והוא החל ללכת על הדבר האמיתי והאמנותי, ציורי שמן שממחישים את הווי החיים החסידי.
יחיאל אופנר, יליד 1974, זוכר את עצמו אוחז בעט עוד בטרם ידע לקרוא ולכתוב. את הציור הראשון הוא זוכר כבר מגיל חמש אז החל לאייר בעיקר דמויות של אנשים. כמה שנים אחר כך נהנו מאיוריו של אופנר גם חבריו לכיתה, להם אייר אז עיתון פנימי.
את הציורים מתקופת הילדות זוכרת גם אמו מהבית. מתברר שכילד אייר ארונות בבית ועד היום נשארו כמה ארונות עם איורים של פרחים. אמו חנה ידעה על התחביב של בנה, והבינה מיהו הצייר האנונימי שמשאיר את חותמו בפינות הבית.
תחביב הציורים פרח משמעותית עם המעבר לישיבת תומכי תמימים בלוד.
בישיבה נחשפו הבחורים לדמויות חסידיות מהישיבה, וכן לזקני חסידים משיכון חב"ד בלוד. המראות הללו שדרגו עבור אופנר את מגוון הציורים. לצד האזנה לדברי המשפיעים בהתוועדויות נחקקו המראות שהפכו עד מהרה לשלל רישומים ואיורים מגוונים. אחד הציורים האהובים עליו באותה עת היה של חסידים רוקדים אחרי קידוש לבנה.
 
איך היה לך ציוד לצייר בישיבה?
"לא היה לי שום ציוד ופשוט הייתי מאלתר דברים. למשל באמצעות משחת נעליים הייתי מחשיך בעדינות את דף הציור ללילה. באמצעות טיפקס הייתי צובע את הירח והחסידים היו מאוירים בעט שחור".
יש ציורים ששייכים במיוחד לאופי החיים בישיבה?
"אכן, בלוד ציירתי את אופי החיים הייחודי שלנו באירועים שונים. למשל את ה'שידור' בשעות הקטנות של הלילה. לטובת הצעירים אני חייב להזכיר שבאותן שנים הרבי אמר לעתים שיחות לא צפויות בשעות אחר הצהריים או הערב של שעון ניו יורק. בישראל זה היה אחרי חצות הלילה והמידע על השיחה הצפויה היה מגיע למרכזי חב"ד בעולם שהיו מקבלים עדכון ומתחברים לקו טלפון שמשרד את הרבי לרמקולים גדולים שהוצבו בזאל.
כשהיו מעירים אותנו לעתים בשתיים או שלוש בלילה, היו חלק מהבחורים רצים למקווה והשאר נעמדים וממתינים בזאל של הישיבה. המראה הזה תפס אותי מאור ואיירתי את זה כל הזמן.
באיורים שלי מהישיבה רואים בחורים רצים בלילה לכיוון הזאל או בחורים שעומדים וממתינים בריכוז לשמוע את קולו של הרבי. אם חושבים על זה, הרי שכל טקס ה'שידור' הוא משהו שקיים רק בישיבות חב"ד ואותי זה כמובן מאוד תפס גם בפן התיעודי".
 
הציור כמקצוע
כשמדברים על ציורים בישיבה קשה להתעלם מכך שלכאורה ציור וישיבה לא הולכים יחד. בישיבות לא ממש מלמדים ציור, ובכלל אמנות הציור שייכת למכללות אמנות שונות ואולי זה אף עלול לפגוע בלימודים. כיצד אפוא רואה עצמו "תמים" בישיבה כשהוא מצייר כל הזמן ורואה בכך את עתידו.
אופנר מבין את התהייה אך מסביר שאצלו לא מדובר באמנות לשם אמנות בלבד אלא ברגש חסידי. אופנר: "אני לא למדתי בשנים ההם ציור(,רק בהמשך השנים) אלא לקחתי את הרגש החסידי שלי וביטאתי אותו בעט או במכחול.
כשלומדים ציור לשם ציור במכללה וכדומה, זה בעיקר ציורי נוף או פורטרט (שיקוף) של אנשים. אני לעומת זאת מצייר בעיקר נושאים ציבוריים של חסידים ולדעתי אני רואה את תפקידי כשליח ציבור שמשקף את הפנים היפות של חיי החסידים והעיירה היהודית דרך הציורים.
חוץ מזה אני גם משתמש בציור לנושאי לימוד כחוברות לימוד בכיתה. באופן כזה אני מעלה את הציור לקדושה ויש בכך תועלת. בישיבה זה לא הפריע לי ואדרבה הייתי חוזר הרבה פעמים על מאמרים בעל פה כי ניצלתי את כוח הדמיון גם לציורים וגם ללימודים".
 
תם עידן הציור?
אחרי שמגיעים לאמנות הציור חשוב לוודא האם עדין לא תם עידן הציור. הרי כיום יש לכל אחד מצלמה ואת הכול ניתן לתעד באמצעותה. מה גם שהיום אפילו ניתן לצייר תמונות באמצעות תוכנות מחשב שונות. ציורים זה במידה מסוימת נשמע היסטוריה ואולי קצת פסה.
אופנר לא מתרגש מהשאלה ונראה שחשב על השאלה הזו לא אחת.
"הרבה פעמים מישהו אומר לי שזה לא נראה אמיתי ופה צריך להוסיף משהו או צריך להחסיר משהו כדי שזה יתאים למציאות. לכל אותם אנשים אני אומר שבשביל לתעד יש לי מצלמה ואני יכול לצלם. אפשר גם לקנות תמונות של הכול, אבל אני בכלל לא מנסה לצלם.
אפשר כמובן לצלם התוועדות בתמונה אבל אני לא מצלם התוועדות. אני בונה התוועדות וחסידים. קימוטים חסידיים ונגיעות בפרטים קטנים אפשר רק לצייר. נקודה נוספת היא שבציור אפשר להכניס כמה חסידים. בציור אחד ניתן לראות, חסיד אחד אומר לחיים, חברו מהרהר לצידו והשלישי בכלל עושה 'קולה' או טועם דג מלוח".
ציור של יחיאל אופנר שמן על בד, קולע חסידי
אופנר מסביר כי גם החסידים שציירו כמו ר' הענדל ליברמן שהיה אחיו של ר' מענדל פוטרפאס ע"ה או ר' זלמן קליימן חיו בעידן המצלמה ובכל זאת ציירו. ההסבר לכך, לטענת אופנר הם המוטיבים שאי אפשר להכניס אלא בציור, כמו התרנגול מהכפר או חיים של פעם בפשטות חסידית.
 
ביתו הוא מבצרו
כל מי שמסתובב בביתו של אופנר בכפר חב"ד עלול בטעות לחשוב שנפל לתערוכת אמנות. הציורים הרבים שמצפים את קירות הבית ממחישים עד כמה קשור האיש למקצועו ואהבתו לציור ניכרת על קירות ביתו. לכל ציור יש מקום מיוחד והסבר.
בין שלל הציורים ניתן להבחין למשל בשני חסידים שרים בשמחה. אופנר מסביר: "אלו הם האחים הקדושים רבי זושא ורבי אלימלך מליזענסק, שהיו נודדים בדרכים לעזור ליהודים. פה אתה רואה אותם רוקדים אחרי שהצליחו לפדות יהודי נוסף מחצר הפריץ".
ציור נוסף מתאר את אווירת הנסיעה לרבי. בתמונה ניתן להבחין בחסידים שנוסעים לרבי ליחידות. הסבר נוסף מגלה שכמה מהחסידים יישארו לכל תקופת החגים. אותם חסידים מגיעים עם חבילות על כתפיהם, וכמובן שכולם נוסעים בעגלה שרתומה לזוג סוסים.
עגלהלידיעון
ציור שמן על בד מאת" יחיאל אופנר " ערימת חסידים בדרכם לרבי.
מטוס כמובן שלא תמצאו בתמונות, הציורים מתעדים את העבר.
כיצד אתה יודע לתעד משהו מתקופה אחרת שאותה כלל לא ראית?
"דבר ראשון כשהבעל שם טוב נפטר הייתי רק ילד אבל אני זוכר היטב הכול מאותה תקופה" עונה אופנר בהלצה. אבל אני לא מרפה, בכל זאת כמעט 300 שנים בינינו לתקופת הבעל שם טוב עם כל הטכנולוגיה, הם לא משהו שקל לגשר עליו.
על כך מסביר אופנר: "בילדותי קראתי המון על התקופה ההיא בסיפורי הבעל שם טוב. בספר ליקוטי דיבורים של אדמו"ר הריי"ץ יש תיאורים של אותה תקופה ולכן נקשרתי לאותם אירועים. מלבד זאת נסעתי לא אחת לכפרים ישנים כדי לחוות את האווירה. הייתי תקופות באוקרינה ובמזבוז עיירתו של הבעל שם טוב ובמקומות נוספים שאפשרו לי הצצה נדירה לעולם החסידים של פעם".
ואכן מי שנדבק לקטע הנוסטלגי עשוי למצוא אותו בכל מקום, אפילו בבית שבו הוא גר עתה. אופנר מסביר כי בבית שבו הוא גר עתה, התגורר סבו של אשתו, ר' נחום גורלניק, שהיה חסיד של הרבי הרש"ב עוד מליובאוויטש. אין פלא שהציורים נדבקים כל כך יפה לקירות הבית.
 
 
מתעדים את ההווה
לצד ציורי העבר מתקופת הבעל שם טוב וחיי העיירה של פעם, ניכרים ציורים רבים מתקופתנו. אלו ציורים בהם אפשר לראות מראות כפר חב"דיים אותנטיים או דמויות ואירועים מ~770, בית רבנו שבבל.
באחד הציורים נראה ה"חוזר" שמתעמק עתה לזכור את דברי הרבי לצד "חוזרים" נוספים שמוסיפים מזיכרונותיהם. בציור זה מומחש מה שרבים מאיתנו עוד זוכרים, איך אחרי התוועדויות ניסו חסידים ובראשם ר' יואל כהן, ה"חוזר הראשי" לשנן את שיחותיו של הרבי במשך השבת, עד כתיבתם במוצאי שבת.


ציור אחר שלקוח מכפר חב"ד הוא של רפתן חסידי סוחב פרה סוררת לרפת. ההשפעה לציור מגיעה כמובן מכפר חב"ד ומרפת הפרות שמתנהלת לפי הוראות של הרבי ובה ביקר אופנר עם ילדו פעמים רבות.

ציור מקומי נוסף הוא של "חלון בית בכפר". בציור הזה רואים חסיד מזמין שני חסידים לביתו לאמירת לחיים. אופנר מסביר כי את הציור הזה צייר בכפר חב"ד מיד במוצאי שמחת תורה. "באותן שעות עמדו עדיין הרבה חסידים ליד בית הכנסת המרכזי ואמרו לחיים זה לזה. החסידים רצו להמשיך את ההתוועדות בביתם ובכך למעשה להמשיך את שמחת תורה. את השאיפה הזו של החסידים לעוד התוועדות ניסיתי לתאר במכחולי".
מקורות השראה נוספים קיבל אופנר מאביו שגדל בילדותו בכפר חב"ד וסיפר לבנו על הווי החיים בכפר. "אבי סיפר לי שבאותן שנים הכפר היה מאוד קטן וכולם עזרו זה לזה והייתה אחוות חסידים ממש כמו אחים. המון קיבלתי גם זוכר מהתוועדויות של המשפיע ר' זלמן לייב אסטולין בבית הכנסת ברחוב רש"י בבני ברק כשהייתי ילד. היו פעמים שרציתי ללכת הביתה אבל אבי אילץ אותי להישאר. במבט לאחור מתברר כי דווקא אותן שעות השפיעו עלי לעתיד".
 
 
ליובאוויטש שבליובאוויטש
לצד ציורי ליובאוויטש שבעיירה ליובאוויטש, מצייר היום אופנר גם את ליובאוויטש שבניו יורק.
ביקורו הראשון ב~770 היה לקראת בר המצווה שלו בשנת תשמ"ח. אחר כך ביקר עוד עשרות פעמים ב~770 ואף שהה ב"קבוצה" שנת תשנ"ד.
הזיכרונות מהרבי זכו לתיעוד מיוחד ואישי: "יש לי יומן פרטי שבו איירתי את כל זיכרונותיי מהרבי. זכיתי שהרבי אמר לי 'יישר כויח' למעלה מעשרים פעמים ליד המעלית. הייתי רץ אחרי התפילות לכיוון המעלית, מזמין אותה ופותח אותה בכדי שהרבי לא יצטרך להמתין. כשהרבי היה נכנס למעלית הוא היה מסתובב אלי במלוא קומתו ואומר לי ישר כויח. זיכרון נוסף שיש לי מהרבי התרחש ליד ישיבת חובבי תורה שברחוב איסטערן פארקווי. צעדתי שם לתומי ופתאום שמתי לב שמישהו עושה לי בידו שלום מתוך הרכב. כשהקרבתי ראיתי שזה היה הרבי. הזיכרונות האלו מהרבי לא מרפים ממני ולכן גם תיעדתי אותם ביומן ציורים אישי".
 
המעבר לציורי שמן
התיעוד בעיפרון ובעט היה נחמד לאורך השנים, עד שלפנימספר שנים החליט אופנר ללכת על הדבר האמיתי ולצייר בצבעי שמן.
את המעבר לציורי שמן מתאר אופנר בכמה מילים: "עברתי שתי תקופות בציורים שלי. תחילה ציירתי במשך הרבה שנים קריקטורות וכולם הכירו אותי מזה. במשך שנתיים (תשנ"ו ותשנ"ז ש"מ) איירתי קריקטורות לשבועון 'כפר חב"ד' ומדי פעם אף הגבתי בעיתונים נוספים כמו המודיע ויום השישי. מתישהו, לפני ארבע שנים הבנתי שאני מדשדש במקום, כיוון שציורים אמיתיים נעשים בצבעי שמן. מאז התחלתי לצייר בצבעי שמן והיום יש לו כבר כמה עשרות ציורי שמן צבעוניים".
איך אפשר לצייר את הרבי בפוזות שונות לצד האדמו"רים או בתנוחות שלא היו ולא נבראו?
"אני לא רואה בעיה בציורים שונים של הרבי. כל זמן שהציור לא מזלזל ברבי אין פה בעיה. אפילו ר' זלמן קלימן צייר את הרבי וגם ר' ברוך נחשון" .
אפשר לעשות מציורים כסף?
"כמובן שאפשר, השאלה היא מי עושה. לצערי היום לא משלמים כל כך על ציור אלא על שם. כפי שפורסם רק בימים אלו קנה רון לאודר ציור מיוחד במחיר של 135 מיליון מליון דולר. ופה, כמו בהרבה מקרים משלמים על השם".
כמה זמן לוקח לך לצייר?
"יש הבדל גדול בין איור שאותו אני עושה בכמה שניות לבין ציור משמן שלוקח לעתים גם כמה חודשים. הסיבה להמתנה הארוכה בציורי שמן, היא בגלל שציור משמן לוקח לו הרבה זמן להתייבש".
כל כמה זמן אתה מצייר?
"על רישומים אני עובד כל הזמן, אבל ציורים אני עושה בעיקר בחופשים, בשעות הלילה לקול מוזיקה חסידית שבוקעת מטייפ. מדי פעם אני גם מצייר בתקופות פנויות, ובממוצע אני מסיים ציור אחת לחודש".
 
התערוכה בבניין 770
מאז החל לצייר בצבע שואף אופנר לשתף את הציבור ביצירותיו. כחלק מהמגמה, העביר אופנר לאחרונה סט ציורים לבניין 770 שבכפר חב"ד. לדבריו, המטרה העיקרית בכך היא להראות נופך חסידי למבקרים הרבים ב~770,
מי העלה את הרעיון של תערוכת הציורים?
"זה התחיל די באקראי, סיפרתי למישהו בבית הכנסת שציירתי את גן עדן התחתון שב~770. השמועה הגיעה לאחראי על הבניין , והוא הציע לי להציג כמה תמונות בחדר ההרצאות שבקומה שנייה. כמובן שהסכמתי ומתברר כי דרך הציורים אנשים מתרשמים".
היית בקשר עם עוד ציירים חב"דניקים?
"למיטב ידיעתי אין עוד ציירים חב"דניקים שעובדים בציבור מלבד ר' ברוך נחשון. מי שבכל זאת מצייר תמונות של הרבי שנמכרים בהרבה מקומות אלו ציירים עולים מרוסיה שמציירים את הרבי מתמונות. בעיקרון אנני צייר פוטרטים אלא יותר יוצר".
לסיום, איזה ציור אתה הכי אוהב?
"זו שאלה מאד קשה, כי כולם יצירות שאני מאוד קשור אליהן. למרות זאת, בקטע הרגשי אני קשור מאוד לציור של גן עדן התחתון, כי פה עברתי לפני הרבי המון פעמים והציור נעשה עם הרבה רגש. ציור נוסף שאני מאוד אוהב, הוא ציור של חופה חסידית. בציור רואים קבוצת חסידים בקצה העיירה, עומדים תחת כיפת השמיים ומעליהם חצי ירח מבליח. זהו ציור מרגש מאוד, בגלל עצם החתונה וכן בגלל שהוא מאוד משקף את חיי העיירה של פעם. אפילו את החתונות שלהם".
סוף הכתבה